בעלת הארמון

מאת: לאה גולדברג
דמות: זאב רודסקי
הערות: הוצאת "ספרית פועלים", עמודים 99-100
 
הלא יש לך עיניים לראות... הלא את רואה מה עשיתי לך! למה את שותקת? אמרי להם, הגידי להם את כל אשר בלבך עלי... (כובש פניו בידיו) ...שהרי אם אספר אני מי יאמין לי? אם אספר את סיפור חיי לאמתו - אם אומר שמעודי לא רימיתי אדם (עכשיו בלי להרגיש בכך הוא פונה אל זאנד), שמעודי לא חיללתי כבוד-אישה, שלא עלה בדעתי מימי גם לנסות לפתות נערה, שמעולם לא עשיתי מעשה שאיננו ישר... כן! מי יאמין לי! מי יאמין לי, שבראותי את היצור האומלל הזה רץ וכושל ביער, לא חשבתי גם רגע אחד על עצמי, כשהכנסתיה הנה, על ידי נשאתיה, בשעה שהארמון היה מלא נאצים מזויינים, מי יאמין שבאותם הימים אפילו לא ראיתי היטב את פניה, מפחד להדליק אור גם בחדר-הסתרים! ובשמרי עליה כאן כעל אבן-חן יקרה - לא ידעתי מה תוארה - שלא היתה שעתי פנויה ולבי לא היה פנוי אף לחשוב על כך אם יפה היא או לאו, ומי מי יאמין לי, לאדם זקן, מת למחצה, שהדבר החל בינינו - ולא מצדי בלבד - לא מצדי בלבד... (לנה מניעה ראשה לאות הן. שתיקה) ...שהדבר החל בינינו, בשעה שהם היו כאן בבית, ומה שהחל היה בשבילי - הכל, הכל, הכל... ואחר כך...אם פשעתי לך, לנה, את הדין אתן לאלוהים - הוא לבדו ישפטני... (אל זאנד) היודע אתה מהו פחדו של אדם זקן לאבד את הכל...
 
 
 
חזרה לעמוד קודם