ילדי קנדי

מאת: רוברט פאטריק
דמות: ספאג'ר
 
האמת היא שפעם הכרתי מקום הרבה יותר טוב. זה היה מין בת קפה במערב הוילאג'. מן חור קטן בקיר שנקרא "אופרה בופו". העלינו מחזות, אבל חיינו ממכירת קפה , עוגות וסנדביצ'ים, ופעמיים בכל לילה הופענו. אני הייתי אחד מהשחקנים שם אז. ה "בופו" . זה היה המקום הראשון שאנשים התלכדו ועשו הצגות , בלי לחשוב על הצלחה , על ביקורת על קריירה, על ברודווי או על תמיכה , ולא על כל דבר אחר בתאטרון המחתרת המסופלס והעלוב - רק על מה שרצינו לעשות. יצאנו מכל הבעיות בזה שקראנו למקום בית-קפה, אבל בעצם זה היה מקדש. אני הייתי בן 16. כולי שותת דם וערום מהמותניים ומטה. 3 מלחים תפסו אותי על הכביש הראשי וברגע שהם גילו שאני לא בחורה אמיתי , הם נעשו קשוחים. הייתי ילד מבולבל. הם בלבלו אותי עוד יותר . הם קרעו את החצאית שלי והכו אותי באכזריות בסנדלי הפקק שלי בסגנון סקארלט אוהרה , וזרקו אותי על פני , ברחוב בגריניץ' וילאג'. על ערמה של קפיצים חלודים. אני התחלתי[ מהתחתית] מלמטה. גם המלחים. אני לא חושב שהייתי מצליח לקום בכלל , אלמלא שמעתי את המוסיקה הזאת. מן מוסיקה מחורבנת, מוסיקה קלאסית-אופרה . הייתי בהלם , והייתה לי בחילה, והשפה התחתונה שלי נחתכה מהקפיצים, והייתי מכוסה כולי בדם בצואה ובזרע, וחשבתי שאיבדתי את העין השמאלית שלי. בהתחלה חשבתי שאני שומע מוסיקת רקע כמו בתאטרון , מוסיקת- אבל כמו של איזה דמות במחזה של טנסי וויליאמס , ורציתי לקום ולברוח, אבל קודם הייתי צריך לקום. בקושי הצלחתי לקום ולראות במטושטש שאני נמצא בסמטה קטנה שמשני צדדיה עברו אנשים ומכוניות - וראיתי צללית של שוטר , שנראה כמו קופת חיסכון בצורת פינגווין, ופחדתי ורעדתי, כמו בזמן שחתכו לאחי הקטן , אבל התחלתי לגרור את עצמי לאורך הרחוב , כמו איזה תנין ,לעבר המוסיקה - איזה סופרנו שמנסה לפוצץ את הגולגולת שלה בטונים גבוהים - והגעתי די מהר לאיזה פתח עלוב, ותאמינו לי שלא נראיתי אז כמו אחד שהולך למסיבה. לא יכולתי לנשום ושבתי שזה הסוף, עד שהתברר לי שהמלחים דחפו לי בקבוק ולריאן באף, ומשם נזל גם רוב הדם. הוצאתי את הבקבוק והתחלתי לנשום קצת. וככה לאט לאט , גררתי את עצמי לאורך קירות הוילאג' המואר והססגוני, לעבר הקול שהסתלסל והרקיע שחקים. גם העובדה שהקול בקע ממקום שהיה מקושט בהרבה נורות מהבהבות, לא עזרה לי במיוחד - בקושי ראיתי משהו. וכל הזמן שמעתי גם רעש מוזר באוזניים שבסוף התברר לי שאני בעצמי השמעתי אותו ,כמו איזה חתול מיילל. אז הפסקתי ליילל מיד והמשכתי לזחול לעבר דיסני-לנד או מה שזה לא היה. מפני שעכשיו הייתה לי מטרה בחיים: להגיע למקום הזה ולהפסיק את צריחות השאול של הסופרנו. וככה, חצי ערום ושותת דם מהישבן, כמו דילאן תומאס, כשעל ראשי טורבן ודובדבנים מלאכותיים, השארתי מאחוריי פס של דם עד שעמדתי מתנודד לפני המקום הבלתי אשרי הזה שבפתח שלו, היה קבוע שלט באותיות זהב מבריקות - " אופרה בופו". נפלתי על הדלת והיא נפתחה מעצמה. הייתי משתטח על הרצפה, אלמלא נתפס הטורבן שלי באהיל שהיה תלוי מעל הכניסה. וככה עמדתי , תופס את השערות שלי ומיילל ואז הדמויות המטושטשות שבתוך הבית קפה המטורף הזה , התחילו להתקרב אליי והיו שם הרבה נורות מהבהבות - כמו גלידות קטנות - ועל כל הקירות היו מודבקות תמונות משבועונים, וכרזות של סרטים ורפרודוקציות קלאסיות - והאנשים היו לבושים כמו - אחד כמו ליצן קרקס - ואחד נראה כמו חבר בתנועת הנוער של היטלר, עם מחרוזת של צלבי קרס זוהרים , ואחד כמו צועני. ועל הבמה הקטנה רקדו רגליים וידיים , ואני חשבתי שיצאתי מדעתי! אבל ליצן הקרקס ששמו היה בופו, התקרב והיה לו זקן של זיפים קטנים והעניים הכי גדולות שראיתי בחיי, והוא אמר במבטא איטלקי נורא מלאכותי: "במבינו, נתחיל את ההצגה מחדש! הצלחנו לצוד קליינט! " ואני צרחתי: "תפסיקו את המוסיקה האיומה הזאת! תפסיקו אותה! הוא הסתכל על הצורה שלי וצרח :"להפסיק את הקוסטה-דיוה? [האלילה ] ככה לא מדברת גברת" ואז השיער שלי כבר השתחרר מהאהיל, ורצתי ישר דרך הבמה , בין הבלונדינית והקיטע הגידם, ותפסתי את התקליט הזה ושברתי אותו לחתיכות, ואח"כ שברתי את החתיכות, ואח"כ רקדתי עליהם, ואח"כ נפלתי לזרועותיהם של הצועני, הנאצי והליצן הקורסיקאי, , ועל התקרה המתקלפת. ראיתי את הכרזה המפורסמת של ג'יימס מונטגומרי פלאג, עם הכתובת: "הדוד סם רוצה אותך",והליצן אמר: "מאמה מיה, יש לנו בקושי מה לאכול , והנה יש לנו עוד פה" מפני שאתה מבין, ברגע שהוא ראה אותי , הוא כבר ידע שאני אשאר שם.
 
 
 
חזרה לעמוד קודם