מדיאה

מאת: אורפידס
נוסח עברי: אהרון שבתאי
דמות: מדיאה
הערות: הוצאת שוקן, עמודים 47-49
 
טינופת. אין לי הגדה טובה יותר
כשאני חושבת על בוגדנותך.
באת אלי, אתה,אויבי,באת אלי?
אין זו גבורה ואין זה עוז לזון
עיניים בקרובים שהם קרבנותיך,
אלא זו הגרועה מכל מחלות אנוש -
שפלות. אבל בכל זאת טוב שבאת,
מעל ליבי יוקל מעט הנטל
כשאגנה אותך, וכתקשיב תסבול.
אתחיל מבראשית,אותך אני הצלתי,
את העובדה הזאת יודעים כל היונים
שהצטרפו אליך על סיפון הארגו,
כשנישלחת לשים עול על השורים
נושפי האש ולהפרות את שדה המוות.
את הדרקון אשר מבלי להתנמנם
לפת בטבותיו אותה גיזת זהב
הגתי והצלתי אז את נפשך.
אני עצמי בגדתי באבי
ובביתי,ובתשוקה תמימה יצאתי
איתך ליולקוס שליד פליון.
וגם רצחתי את פליאס,ובאופן
נורא,ביד בנותיו.חסלתי את ביתו.
ובכן אתה,חלאה, לאות תודה
קם ובוגד בי ונושא אישה שניה,
למרות שיש לך בנים;לו לא היו
ניתן היה עוד לתרץ תשוקה כזאת.
פגז האמון בשבועתיך,מי יודע
אולי אתה סבור שהאלים דאג
חדלו לשלוט ונשתנו כל הכללים,
הרי איתך מכחיש ששבותיך הופרה.
הוי, איך תפסת את ידי הימנית
וכמה פמעםי נגעת בברכי
ביד נבל. באילו אשליות שקעתי!
נניח שאתה ידיד, בוא ויעץ לי.
מה,שוב אני תולה בך תקוה?
לא. נבלותך תבלוט כשתשאל.
לאן אלך כעת? אל בית אבי שבו,
כמו בארצי, מעלתי כדי ללוותך?
אל בנות פליאס? אין ספק, הן תקבלנה
אותי, רוצחת אביהן, באהבה.
זה המצב, קרובי שונאים אותי,
ואחרים,שלא גרמו לי כל רעה,
כדי לשרת אותך הפכתי לאויבים לי.
אבל גמלת לי - אין בין אישה
כה מאושרת! בעלי נפלא
ונאמן, אוי ואבוי לי, שהרי
זורקים אותי מפה לגלות לבד
עם ילדי, לדראון נאה לך,
חתן חדש,ששני בנין ואותה
אשה שבזכותה ניצלת,קבצנים!
זאוס, כיצב נתת לאדם
כלי לגלות את הזהב המזויף,
בעוד שלא נחקק בגוף סימן
שיסיע לזהות את הנבל?
 
 
 
חזרה לעמוד קודם