הכיסאות

מאת: אז'ן יונסקו
נוסח עברי: חיה ומיכאל אדם
דמות: הקשישה
הערות: הוצאת "אור-עם", עמ' 37-38 (ללא הקטעים של הקשיש).
היה לנו בן... כן, הוא חי, בוודאי...
הוא הלך לו... סיפור שבשגרה... תמוה למדי... הוא נטש את הוריו... לב זהב היה לו... לפני זמן רב... ואילו אנחנו כל כך אהבנו אותו... הוא טרק את הדלת... בעלי ואני ניסינו להחזיק אותו בכוח... הוא היה בן שבע, גיל התבונה, צעקנו אליו: בני, ילדי, בני, ילדי... הוא הפנה את ראשו...
הוא נהג לומר: אתם הורגים את הציפורים! מדוע אתם הורגים את הציפורים?...
אנחנו לא הורגים את הציפורים... מעולם לא פגענו ברעה אפילו בזבוב... דמעות גדולות זלגו בעיניו. לא נתן לנו לנגב אותן. אי- אפשר היה להתקרב אליו. הוא אמר: כן, אתם הורגים את כל הציפורים, כל הציפורים... הוא הראה לנו את אגרופיו הקטנים... אתם משקרים, רימיתם אותי!
הרחובות מלאים ציפורים הרוגות וילדים קטנים גוססים. זו שירת הציפורים!... לא, אלו גניחות. הרקיע אדום מרוב דם... לא, ילדי, הוא כחול...
הוא הוסיף וצעק: רימיתם אותי, אהבתי אתכם אהבת נפש, חשבתי שאתם טובים... הרחובות מלאים ציפורים מתות, עקרתם את עיניהן... אבא, אימא, אתם רעים!... אני לא רוצה עוד להישאר בקרבכם... כרעתי ברך לפניו... אביו בכה. לא עלה בידנו לעצור בעדו... עוד הספקנו לשמוע אותו צועק: אתפ האחראים... מה פירוש אחראי?
הוא צעק: אבא, אימא לא אראה אתכם עוד...
 
חזרה לעמוד קודם