ליל העשרים
 
מאת: יהושוע סובול
דמות: שיפרה
 
איך אתם יכולים? אתם אינכם מכירים אותי. אתם מכירים איזו שיפרה דימיונית, שאיננה קיימת כלל. אתם מכירים שיפרה קומדיאנטית, שמראה לכם בדיוק מה שאתם רוצים לראות. אינכם יודעים, אילו מחשבות חולפות בראשי, אילו חלומות ממלאים אותי. אני רוחצת את גופי, עומדת עירומה ומתבוננת בו... איזה גוף נהדר... ואני רוצה שיראו אותו. שכל העולם יעבור על פניי, ויסתכל. יש מקום בגוף שבו היופי האמיתי של האישה. לא הפנים, גם לא השדיים. הבטן. לא בדיוק הבטן: חלק מהבטן. בעברית אין לו שם. הציירים הגדולים ראו את זה. כשהייתי נערה, נסעתי עם הוריי לאיטליה. דויד של מיכאל אנג'לו באקדמיה של פירנצה.. "שיפרה, מה את עושה?" "אני רוצה לגעת בזה".. אבי נבהל: "שיפרה, מה איתך. תורידי את הידיים מיד".
כשירדתי מהאנייה ביפו, היה לילה חם, הפריחה של הפרדסים.. זה לא תפס אותי באף, או בלב. זה תפס בבטן. זה חדר לבטן. פתאום היו לי פשפשים בבטן, וזה עלה מהבטן והתפשט בכל הגוף, עד קצה האצבעות. כל הגוף התפרק. הבשר התנדף. רק הבטן נשארה, וזה רעד. שזה כאילו פורח בפנים. אצלי המקום הזה הוא יפה. כמו כינור. זה מה שמעסיק אותי עכשיו, כשאנחנו יושבים כאן וחושבים מה יהיה מחר במנסורין, ואם תהיה התנגשות עם האריסים הערביים, ומי מהיושבים כאן ישלם בחייו.
 
חזרה לעמוד קודם