סולומון גריפ

מאת: חנוך לוין
דמות: פרציפלוכא
הערות: עמ' 11-12. חדר בביתו של סולומון גריפ. סולומון שוכב על המיטה ללא תנועה. פרציפלוכא עומדת למראשותיו ומדברת אליו.
 
זה רע מאד, סולומון, ותדע לך שככה זה לא יכול להימשך. במקום להשתדל להקל עלי כשאתה רואה כמה שאני סובלת, אתה מתנה אתי כמו ילד. אי אפשר בכלל לדבר אליך כמו אל אדם מבוגר. אני שואלת אותך, ותענה לי פעם אחת ולתמיד: תהיה בן-אדם?! תקח את כדורי ההרגעה שנתן לך הרופא?! תעשה מה שאומרים לך כמו שצריך?! סולומון, נגד מי אתה עושה מלחמה? אתה נלחם נגד עצמך והורס גם אותי. ואני סובלת כי אני טיפשה. ולמה לי? למה אני לא אשה טורקיה, עם ישבן גדול שמחפש רק נוחיות לעצמו. היית צריך לשמוע את הצעקות אצל הטורקים שממול. הבת בוכה כל היום שיורידו לה את הגידול, כי היא רוצה להתחתן, והיא עכשיו בגיל שאי אפשר לחכות יותר. אם היא לא מורידה את הגידול אז היא צריכה להתחתן עם הגיבן מהעיריה, הוא מחכה לה כבר ארבע שנים ועכשיו אין לו יותר סבלנות. הוא אומר שגם לגיבן יש עצבים. אבל האבא לא רוצה לתת כסף לניתוח, הוא מוכן לחתן אותה עם הגיבן. מה איכפת לו? הוא מטורקיה. ועכשיו אני מצטערת שאני בעצמי לא מטורקיה. אתה היית בוכה ואני הייתי רוקדת לי עם טורקים. אני שואלת אותך בפעם האחרונה: לא תקח כדורים כמו בן-אדם?!
 
 
 
חזרה לעמוד קודם