טוביה החולב

מאת: שלום עליכם
נוסח עברי: י.ד ברקוביץ'
דמות: חוה
הערות: הוצאת דביר תל אביב תשי"ג. עמודים: קנט - קעג.
המונולוג ערוך מכמה קטעי דיאלוגים. הסדר קצת שונה
 

(בפתח הבית מתגלית חוה, מעוטפת בסודר אדום. מראה פניה וכל הילוכה כאילו שונו, כולה נתבגרה ויפיה היהודי העמיק בתוספת גונים חדשים, גוני נכר מגרים. ראשה זקוף ומבט עיניה עז ונוגה כאחד. על צוארה מחזרוזת אלמוגים. היא מדברת אל פידיה, בעלה, שנמצא מעבר לדלת)

מדברת אל בעלה: מה זה מה לי פה? פה בית אבי. זאת משפחתי, וזה ביתי שממנו מגרשים אותנו! ביתי איננו עוד שם אתך. חזרתי לכאן. אני יודעת כי אותי אין מגרשים. אני הולכת לרצוני. "הזישידובקה" הולכת למקום שכל "הזשידים" הולכים. מבקשת אני כי לא תרדוף אחרי, כי תתנני ללכת אל אשר תאוה נפשי. (בקול רך). הניחה לי, פידיה, הניחה לי לשוב אל הקרובים לי. לבי נמשך זה כבר אליהם... תנני להיטיב עמהם על הרעה אשר עשינו להם... אני חייבת לעשות כן, אין בי עוד כח להתעלם מהם... ואסור לך למנעני מזאת! הלא מתברך אתה בלבבך, כי אדם חפשי אתה, בעל רוח חופשית, מאנשי גורקי... (בבוז). אך לא טוב אתה מהם. העדה השיכורה שלך! כל בני חם אלה, שנעשית עבד נרצע להם, אינם ראויים שיזכר שמם בבית הזה של אבי הזקן, הישר באדם, שאתם מגרשים אותו ככלב!... הבן, כאן נעשה משגה. איני יודעת אם אני גרמתי לכך או אתה, - אבל את המשגה אני חייבת לתקן. ועתה הגיעה השעה. שאם לא כן, חיי אינם שוים כלום. (מרימה את קולה). השומע אתה, פידיה? טוב לי המות מחיים כאלה! אני נשארת כאן - דע לך זאת! (סוגרת את הדלת).

מדברת אל משפחתה: כן, זו אני... (נכנסת ומתבוננת אל המזוודות והכלים המושלכים). מכינים אתם את עצמכם לדרך?... ידעתי זה כבר כי מתנכלים לכם, אך לא האמנתי כי יעיזו לעשות כן. לא חפצתי להאמין... (מסירה את הסודר, יושבת על השולחן ומליטה פניה בידיה. קמה ממקומה). לא באתי לפה לשמוע מוסר! לא לשם כך באתי לכאן!... (מתהלכת תחילה מתוך התרגשות רבה. אחר כך נעשות פסיעותיה מתונות יותר. היא מתבוננת על סביבותיה כמנוכרת, בתוגה חרישית בעיניה, מדברת כאילו אל נפשה). בבית כמעט הכל כשהיה, ורק אמא איננה עוד... (מביטה אל התמונות). דוקטור הרצל... מונטיפיורי... גם הרב הזקן לא זז ממקומו, אך זבובים משלו בו... הכל כשהיה... ורק את הגראף טולסטוי עם גורקי שילחו מפה... כפי הנראה, בחטאי... (בגיחוך מר). אבא אינו אוהב את גורקי וטולסטוי... אולי צדק... הלא הם אשר התעוני מדרך הישר, על ידיהם נסכלתי מאוד... האמנתי בהם יותר מדי... סבורה הייתי, כי העולם יהפך לגן עדן, אם רק אני אותר... והנה ויתרתי... והוחזקתי שוטה... (חוזרת אל השולחן, נוטלת ספר תהילים בידה). וזהו ספר התהילים הקטן של אבא. עדיין יושב הוא על ספרו הקדוש, אבינו הזקן, ומבקש בו דרכי אלוהים. עדיין מאמין הוא באמת ובתמים, אף כי אלוהים מכהו על ראש שיבתו מכה אחר מכה... (מתהלכת שוב אנה ואנה, מדברת מתוך הרהורי לבה). כן, כל זה נראה לי כחלום... וכל מה שעבר עליי היה חלום, חלום בלהות... אין איש יודע את אשר נשאתי לבדי, במסתרים... אמא מתה... וכאן התחילו הפוגרומים... ואת אבא ראיתי, והנה הזקין פתאום, הלבין כולו... כמה פעמים, כשנסע בעגלתו לבויבריק, השגחתי אליו מאחרי העצים ביער... ופעם אחת לא יכולתי להתאפק, ניסיתי לעצרו, אך הוא התחיל לדפוק את סוסו וברח... אבל דבר זה לא מנעני מערוג אליו, מערוג אל כולכם... וכשהגיע יום הזיכרון של אמא, נסעתי אל קברה, וביום הכיפורים צמתי כמוכם... וכמה שמחתי על שיינדלי - הנפש אחת, אשר לא שכחה אותי... הלא יודעת אני, כי בעיני כולכם נחשבתי למתה... אבל אני לא מתי. חיה אני! השומעים אתם? חיה אני ורוצה אני לחיות ולהתענות עמכם!.. הללו שם (מצביעה לעבר הכפר) נעשו לי זרים, מאוסים, נתגלו בכל פרצופם המכוער!... טוב איפוא! הם מכים אותנו, עושים פוגרומים, מגרשים - ולא אוסיף עוד לדעתם! אברח מפניהם אל כל רוחות העולם! אמחה ואשכח הכל! אשליך להם את שלהם אל פניהם! הא לכם!...
(קורעת מעל צוארה את מחרוזת האלמוגים ומשליכה אותה בחמת רוח לארץ).
גם אני רוצה להיות יהודיה, כמוכם. (בגיחוך). אמנם לא יהודיה כשרה כל כך, ואף על פי כן...
(היא נרתעת קצת לאחוריה, עומדת אצל הפתח, מתאמצת להיות שקטה). לא חלום חלמת אבא... שמעתי כל מה שדיברתם פה... על רחמים ועל חרטה... על ענפים שנכרתו ועל עלים שנשרו... (פוסעת קדימה פסיעות אחדות). איש לא כרת ענפים, ועלים לא נשרו... (רועדת דומם. מתחזקת, מדברת בהשפלת הקול). אבא, מגרש אתה אותי, כשם ש ה ם מגרשים אותך? מתנקם אתה בי בעוונותיהם?... אבל אין אני שייכת עוד להם... ולא יועיל לך זה, שאתה מגרשני... לא! טעות היא! לא משומדת אני! לא השתמדתי מעולם!... (בבוז עמוק). מה שהכומר עמד שם ופילל עלי לא נגע בנפשי אף כחוט השערה. נפשי רק דאבה, אך נשארה בטהרתה... טהורה אני, אבא, טהורה כשהייתי... ואולי טהורה משהייתי, כי נצרפתי בייסורים... מבין אתה, אבא, יוד

 
 
 
חזרה לעמוד קודם